פסק-דין בתיק ת"ק 002062/05

הנתבעת מנהלת עסק לממכר סיטונאי של אביזרי אופנה ומוצרי סידקית, ברח' מוהליבר 18

בתל-אביב.

מכיוון שלעסק נכנסו עכברים מחצרות הבנין, הזמינה הנתבעת חברת הדברה, אשר פיזרה רעל עכברים בתוך העסק, מתחת למדפים.

בתאריך 21/12/04 נכנסה התובעת לעסקה של הנתבעת עם כלבה בן ה- 11 חודש מסוג "גק ראסל", ובעודה בוחנת את הבדים בעסק, לעס הכלב את גרגרי הרעל שהיו מפוזרים במקום. נסיונות הוטרינר להצילו עלו בתוהו, ולאחר זמן קצר נפטר הכלב כתוצאה מלעיסת הרעל.

התובעת תובעת מהנתבעת לפצותה בגין נזקיה כתוצאה ממות כלבה ובגין עגמת הנפש, הצער והיגון שנגרמו לה ולבנותיה כתוצאה ממות הכלב.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות הבאות:

1.                   הנתבעת לא תלתה הודעות במקום העסק כי במקום פוזר רעל עכברים.

2.                   ביום 21/12/04 נכנסה התובעת עם כלבה לעסק של התובעת.

3.                   כלבה של התובעת לעס את הרעל.

4.                   כלבה של התובעת נפטר כתוצאה מלעיסת רעל נגד העכברים.

המחלוקת מתמקדת בשאלה האם מותו של הכלב נגרם כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, אשר במעשיה או במחדליה גרמה למות הכלב, והאם יש לראות בהתנהגות התובעת רשלנות תורמת.

לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפיה וכלפי כלבה, כאשר לא תלתה שלטים המזהירים מפני הימצאות רעל עכברים בחנות, ובכך שאיפשרה לה להכנס עם כלבה, על אף שידעה כי בעסקה מפוזר רעל העכברים העלול לפגוע בכלב אם ילעס אותו, כפי שבסופו של דבר קרה.

לטענת הנתבעים לא היו חבים חובת זהירות כלפי התובעת וכלבה, שכן התובעת נכנסה עם כלבה למחסן המותר לכניסה לעובדים בלבד. לתמיכה בטענתם הציגו הנתבעים תמונות מדלת הכניסה למחסן ועליו השלט המורה על איסור כניסה לזרים.

עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובעת הגיעה עם הכלב כשהוא ללא זמם על פיו, בניגוד לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים התשכ"א-2002 ובניגוד לחוקי עזר מקומיים, מה שאיפשר לכלבה ללעוס את הרעל ממנו נפטר, ובכך תרמה התובעת ברשלנותה למות כלבה, וזאת בשעור של 100%, שכן אם היה מותקן זמם על פיו לא היה ביכולתו ללעוס את הרעל.

התובעת התייחסה בטיעוניה בפני ביהמ"ש לטענת הנתבעת כי נכנסה למחסן, המותר לכניסת עובדים בלבד, וטענה כי נכנסה לשם עפ"י הנחיית אשתו של מנהל הנתבעת.

אשת מנהל הנתבעת אשר העידה בבית המשפט, לא סתרה את דברי התובעת בנקודה זו, לטענתה נכנסה למחסן כדי לקחת גליל של בד והתובעת הלכה אחריה, והיא אפשרה לה להכנס לשם שכן התייחסה אליה כמו אל חברה.

בנסיבות אלה ברור שהתובעת לא היתה בבחינת מסיגת גבול במחסן אלא לכל הפחות ברת-רשות אם לא מוזמנת.

כאן המקום לציין כי עפ"י סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] חלה חובת זהירות גם כלפי מסיג גבול, אם הוכיח שנכנס למקום "בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".

מהראיות כפי שהובאו בפני, אין מחלוקת כי התובעת נכנסת לסייג לפטור מאחריות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול.